החלטה בתיק ת"א 1161/07

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה שניתנה על ידי ביום 23.10.11 (להלן: " ההחלטה") ובגדרה חוייבה הנתבעת להגיש ראיותיה בתוך 45 יום ממועד הגשת התצהירים מטעם התובעים.

על פי העתירה התבקש להורות להורות על דחיית הדיון, הקבוע בפניי ליום 18.3.12. יצוין כי הבקשות תולות עצמן בקיומו של הליך ערעור, תלוי ועומד, במסגרתו ביקשה הנתבעת להשיג על ההחלטה.

רקע וטענות הצדדים :

הנתבעת עתרה לסילוק על הסף של תביעות התובעים מכח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג - 1953 (להלן: "חוק החר"מ").

בהחלטתי הנזכרת, מצאתי לנכון, שלא לסלק התביעות על אתר ותחת זאת, הוריתי על קיומו של הליך מקדמי במסגרתו  יכריע בית המשפט בטענות השיהוי וביכולתם של התובעים להישמע בטענות בגדר תקיפות וחוקיות ההפקעה, הכל כמפורט בהרחבה בהחלטתי.

במסגרת המתווה הדיוני שנקבע, הוריתי לצדדים להגיש תצהיריהם בסוגיית השיהוי וכן, קבעתי מועד, במסגרתו, התעתד בית משפט לקיים בפניו חקירתם  של המצהירים מטעם התובעים.

תחילה נקבע הדיון ליום 22.2.12 ולאחר מכן, זה, נדחה ליום 18.3.12.

ביום 30.11.11 הגישה הנתבעת בר"ע על ההחלטה, לביהמ"ש העליון (רע"א 8865/11). אין חולק כי ביום 29.12.11, ניתנה הסכמת התובעים למתן רשות ערעור על ההחלטה והרשות ניתנה. יצויין, כי על פי קביעתו של בית משפט העליון, הערעור האמור אוחד עם ערעור שהוגש ,זה מכבר, על ידי התובעים ומושאו-  החלטת השופט י. שפסר בת.א 1162/07 מיום 15.3.11 (ע"א 3202/11).

לפי צו לסיכומי טענות בע"א 3202/11 (מיום 23.6.11), נקבע כי סיכומי הצדדים יוגשו בשלושה מועדים שונים, כאשר המאוחר בהם הינו יום 11.5.12 והשלמת טיעונים בעל פה נקבעה ליום 18.7.12.

אין חולק כי התובעים הגישו תצהיריהם בהליך כאן, כמתחייב מהחלטתי.

יצויין כי הבקשה לעיכוב ביצוע, הוגשה לראשונה, ביום 15.1.12.

הבקשה ונימוקיה:

לטענת הנתבעת, בקשתה מקיימת אחר התנאים שנקבעו בפסיקה והמצדיקים מתן סעד זמני על פי הקבוע בתקנה 467 לתקנות סדר הדין (להלן: " התקנות"). לטענתה, מאזן הנוחות, נוטה באופן ממשי לטובתה, בשל האפשרות כי בית המשפט העליון יקבל הערעור, שהוגש מטעמה.

לשיטתה, אף סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים ודי בהקשר זה לציין שקיימת החלטה שיפוטית סותרת, אשר יצאה, אף היא, מבית משפט זה וראוי כי ביהמ"ש העליון יאמר את דברו, באופן ברור ומפורש, ביחס לסוגיות שבגינן ניתנו החלטות סותרות, כאמור.

הנתבעת מדגישה כי המשך ניהולו של ההליך בפניי, במקביל להליך הערעור, יצריך משאבים כספיים ואנושיים רבים, אשר עשויים לרדת לטימיון, באם יתקבל הערעור.

תגובת התובעים:

התובעים מתנגדים בתוקף להחלת תקנה 467 לתקנות על המקרה דנן. לדידם, הנתבעת נהגה בחוסר תום לב מובהק, השולל ממנה זכות להישמע בבקשה מעין זו וכל שכן, בשלב בו היא הוגשה.

בהקשר זה מציינים התובעים כי הנתבעת החליטה במודע ובכוונת מכוון להמתין עד לאחר הגשת ראיות התובעים, זאת על מנת לאלץ אותם להשחית משאבים ועל מנת לזכות ביתרון דיוני של זמן ארוך יותר, להכנת ראיותיה, לאחר הגשת ראיות התובעים.

בנוסף נטען, כי הנתבעת לא הראתה נסיבה מיוחדת, המצדיקה חריגה מהכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות שלפיו, הגשת ערעור אינה מעכבת דרך כלל, ביצוע ההחלטה -מושא הערעור.